גזר דין בתיק ת"פ 2281-07

על פי כתב האישום המתוקן, במועד לא ידוע לפני 31.3.02 זייף הנאשם תלושי שכר על שם שבתאי יוסף, לפיהם כביכול שבתאי יוסף עובד בחברה שבבעלות הנאשם, וזאת לצורך הצגתם בבנק למשכנתאות וקבלת משכנתא על ידי שבתאי יוסף. הנאשם ושבתאי יוסף פנו בצוותא לבנק למשכנתאות והציגו את תלושי השכר המזוייפים. ביום 31.3.02 אושרה לשבתאי יוסף משכנתא בסך 100,000 ש"ח והועברה לחשבונו של שבתאי יוסף.

על יסוד מעשים אלה הורשע הנאשם בזיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר, שימוש במסמך מזויף וסיוע לקבלת דבר במרמה.

כתב האישום המקורי הוגש נגד הנאשם ושבתאי יוסף בצוותא, ובמסגרת הסדר טיעון הופרד משפטם של השניים. לאחר שהנאשם הורשע ונשלח לשירות מבחן, בתקופת הביניים, בהליך בעניינו של שבתאי יוסף הגיעה המאשימה למסקנה כי שבתאי יוסף הוא למעשה הקורבן בפרשה ולא העבריין העיקרי, וחזרה בה מהאישום נגדו. בעקבות זאת, נטענו בהליך בעניינו של הנאשם שלפניי טענות לביטול ההליך שלפני מטעמי צדק, והן נדחו בהחלטה מיום 15.1.13.

כעת, עומדת להכרעה עתירת הסנגורית לביטול ההרשעה.

לטענת הסנגורית הנאשם הוא אדם נורמטיבי בן 57, בעל השכלה אוניברסיטאית, ושירות צבאי לרבות מילואים, אזרח תורם ומתנדב בארגונים של הלומי קרב ונכים. הסנגורית מדגישה כי המעשים בוצעו והעבירות נעברו לפני אחת עשרה שנים, והנאשם היום במקום שונה, ואין הצדקה להטיל עליו כתם של הרשעה פלילית. לדבריה, מדובר בארוע חד פעמי, שאינו מבטא דפוס התנהגות של הנאשם. לטענת הסנגורית יש בהרשעה כדי לפגוע באופן קונקרטי בנאשם, הן בתפקידו הנוכחי כיועץ לקשרי ממשל של יו"ר מחוז מרכז בארגון נכי צה"ל, תפקיד אותו הוא מבצע בהתנדבות, והן בשאיפותיו להשתלב בפוליטיקה. הנאשם ציין בדבריו כי לא יוכל להמשיך בתפקידו בארגון נכי צה"ל אם הרשעתו תיוותר על כנה.

לעניין המעשים נושא כתב האישום, ציינה הסנגורית כי אין להקל ראש במעשים, וכי הנאשם הודה בהם, לקח אחריות והביע חרטה, עם זאת, נטען כי יש לקחת בחשבון את התיקון המשמעותי בכתב האישום לקולא, שמקורו בקשיים ראייתיים שהובררו בתום פרשת התביעה, וכן את אופי מעורבותו של הנאשם במעשים, ואת העובדה שבכתב האישום צויין שהכסף הגיע לידיו של שבתאי יוסף. הסנגורית גם טענה שאף אם אין בנסיבות החזרה מן האישום כלפי שבתאי יוסף כדי לבסס טענת הגנה מן הצדק המצדיקה את ביטולו של ההליך, יש בהן כדי להצדיק את סיום ההליך ללא הרשעה.

ב"כ הנאשם הפנתה להמלצת שירות המבחן לבטל את הרשעת הנאשם. שירות המבחן התרשם כי הנאשם מודע לחומרת, מעשיו ולקח אחריות על המעשים, שהם חריגים בדפוס התנהגותו. שירות המבחן התרשם מתפקוד נורמטיבי, וסבר שהרשעה עלולה לפגוע בעתידו האישי והמקצועי.

המאשימה מתנגדת לעתירה לביטול ההרשעה. לדבריה גם בנוסחו המתוקן של כתב האישום מדובר במעשים חמורים ובעבירות חמורות שיש בהם פגיעה באמון וביחסים שבין ציבור לוקחי משכנתאות לבין הבנקים. המאשימה טענה כי דווקא עיסוקו של הנאשם כמתנדב בארגון נכי צה"ל ואף שאיפותיו לעיסוק בתחום הציבורי, מצדיקים את הותרת ההרשעה על כנה. ב"כ המאשימה הדגישה את ההלכה לפיה הימנעות מהרשעה מהווה חריג, וציינה כי לא מתקיימים שיקולים המצדיקים ביטול הרשעה.

שני הצדדים הפנו את ביהמ"ש לפסיקה התואמת את טענותיהם.

דיון והכרעה

ככלל בהתאם לעקרונות המקובלים במשפט הפלילי, אם הוברר כי נאשם ביצע את המיוחס לו בכתב האישום, יש להרשיעו ולהענישו, כדי לממש את האינטרס הציבורי באכיפת הדין, ולקדם את עקרונות הרתעת היחיד והרבים, והגמול שהם עקרונות מרכזיים בתורת הענישה.

עם זאת, הוסמך בית המשפט להמנע מהרשעה, באותם מקרים בהם אין הלימה בין חומרת העבירה בהתאם לנסיבותיה הקונקרטיות, לבין ההשלכות שיש להרשעה על האינדיבידואל.

וכך סוכמה ההלכה בע"פ 2083/96, כתב נ' מדינת ישראל:

"הכלל הוא שיש להרשיע נאשם שעבר עבירה, ומי שטוען את ההיפך שומה עליו לשכנע את בית המשפט ששיקולי השיקום גוברים במקרה האינדיוידואלי על השיקולים שבאינטרס הציבורי".

בפסק הדין נקבעו שני תנאים מצטברים שבהתקיימם יש מקום לשקול את הפעלת הסמכות להימנע מהרשעת הנאשם:

"הימנעות מהרשעה אפשרית איפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה, מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל"

וכך הותווה איזון האינטרסים בין הציבור לפרט הנאשם בע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני: